המלצה על ספר השירה השני של נגה אולמרט - בתמונה לא רואים
שיריה של נגה הם התגלמות התשוקה הבלתי נדלית לחיים, על אף ולמרות תהפוכות הגוף. להמשך קריאה - כנסו...
בתמונה לא רואים - נגה אולמרט
לאחרונה קיבלתי את ספר שיריה השני של המשוררת נגה אולמרט - "בתמונה לא רואים". נגה הינה ילידת גואטמלה, אם לשתי בנות, אחות מוסמכת לפסיכיאטריה ועיתונאית לשעבר. היא מתמודדת עם טרשת נפוצה, כאשר בשנים האחרונות חלה החמרה במצבה. נגה ואני הכרנו לפני מס’ שנים באמצעות העמוד שיצרתי, "עט לשירה", ומאז הפכנו שותפות גורל לעולמות הכתיבה ולעולמות הנפש.
ספרה של נגה מחולק לחמישה שערים שרובם עוסקים בעליות ובמורדות בצל מחלת הטרשת. שיריה משקפים מציאות שבירה, נפיצה ומאתגרת. כך, ניתן למצוא יצירות שמתארות את ההתמודדות היומיומית הנדרשת עם המחלה, לצד היכולות הפיזיות שנלקחו ממנה (כמיהות: לא רק השמפו/ שבורח בין האצבעות,/ האחראיות/ על מלאכת העיסוי./ לא רק הידיים/ שבסוף תופסות/ הכל, / וסוחטות./ להתלבש קומפלט:/ חצאית, חזייה חולצה,/ גרביים? נעליים? / את עצמך כמו שפעם את / הברביות שלך,/ כשהיית ילדה קטנה./ לשבת בשולחן / מול הצלחת להצליח / לנעוץ את המזלג, לפחות / מלפפון אחד.") את היחס של הסובבים אותה ("זוז חמוד, תן לגברת לעבור (ותנגב את הנזלת)/ זוזי מתוקה, תני לאישה הזאת לעבור (ותפסיקי כבר למרוח את הארטיק על המכנסיים) / זוזו ילדים, תנו לנכה לעבור/ (בן פורת יוסף, דודי, מה פתאום גם אתה רוצה / לנסוע על כזה?!)/ זוזו כולם, זוזו אנשים, זוזו, / יש פה גיברת כלואה בגופה..."). כמו כן, מתואר הפער בין החוויה הפיזית שבחדרי חדרים לבין מה שנראה כלפי חוץ (ומכאן שמו של הספר). קיימים מעברים חדים בין הכאן ועכשיו לבין אפיזודות מהעבר, המדגישים את הרצון לשוב למקום הבריא שלא ידע קושי מהו, שאף לא הכיר את צלה המאיים של המחלה.
יחד עם זאת, לצד הקשיים הפיזיים היא מוצאת מקום להומור עצמי וציניות ("ובכל זאת, זנב חיוך/ מתגנב אל שפתיך, גם כשאת/ הסרטון, / גם כשאת הצופים,/ גם כשאת/ הבדיחה"). בנוסף, היא מבטאת אמפתיה רבה כלפי הזולת, דבר שאינו עניין של מה בכך כאשר הגוף שרוי בכאבים ובקשיים משל עצמו (..והקיר שקוף אל כל המחלקות./ מהקלנועית, / ממעוף הציפור,/ עד גן המשחקים בקומה הראשונה. / ואני לא מבינה. / למרות הכל, לא מבינה./ ילדים צריכים שמש, לא תקרה").
אם אשווה ספר זה לספר ביכוריה, נראה כי חלה היחשפות גדולה יותר הבאה לידי ביטוי בתכנים ובנושאים המתוארים. כך למשל בשער הרביעי "קפולסקי יד ביד" נפתח בפנינו צוהר נוסף הקשור ליחסים עם אביה, שאובחן כסובל מדמנציה. בשירים מכמירי לב היא חושפת את מארג הקשרים ביניהם ואת האהבה והערכה שלא דועכת על אף פגעי הזמן (" לפעמים הוא מסתכל עלי/ ושואל: איפה נגֹה/ הייתי רוצה שלא ישכח מי אני,/ הייתי רוצה שלא יקרא לי / בשמות אחרים./ (מי זאת רותי לעזאזל?)/ לאבא שלי יש היום יומולדת/ הייתי רוצה לרקום לו במתנה / את הזיכרון שלו, שנפרם").
חלק משיריה של נגה מחורזים, דבר המייצר הנגנה ומרכך במקצת את התכנים הקשים העולים ממרבית השירים.
על אף שישנן נפילות קשות ואף קיים רצון טבעי לחדול ולהפסיק את סבלה (שבא ביתר שאת בשיר "שוויץ" ומתאר את הרהוריה בנוגע להמתת חסד), ישנם מקומות שמצמיחים את התקווה. אלו קיימים ביחסי הזוגיות והמשפחה, בחברות, בכתיבה ובאמונה.
שיריה של נגה הם התגלמות התשוקה הבלתי נדלית לחיים, על אף ולמרות תהפוכות הגוף. על כן, אל לקוראים לראותם כפרץ של רחמים עצמיים, אלא נהפוך הוא- כתשדורת של אומץ כן ואנושי אל העולם.
הספר ראה אור בהוצאת: "עמדה", עורך הסדרה: יחזקאל רחמים, עוזרת לעורך: ורד מנדלסון.
הציור על העטיפה: "חיי לילה עליזים", משה משען, 1976.
לקריאת ביקורות על ספרי שירה נוספים לחצו על הלינק: עט לשירה - יעל רן
מצאו אותי גם ב-f
