שלום נוגה,
השאלה האם אדם שעובר ממערכת יחסים פתוחה למונוגמיה יכול להצליח בכך היא שאלה מורכבת, הנוגעת לערכים, לצרכים רגשיים וליכולת הניהול העצמי. כמי שעוסקת בטיפול זוגי, אני רואה בכך הזמנה לבחינה מעמיקה של ה"חוזה הרגשי" בין בני הזוג.
להלן ניתוח הנושא מזווית טיפולית:
התשובה הקצרה היא כן, אך זה דורש מודעות גבוהה ותקשורת פתוחה. מערכת יחסים פתוחה היא לרוב בחירה בסגנון חיים ולא בהכרח העדר יכולת לנאמנות. אדם יכול לבחור במונוגמיה מתוך רצון לבנות "שפה שלישית" ייחודית עם בת זוג ספציפית, המבוססת על אקסקלוסיביות.
כאשר קיים פער בתפיסת העולם הזוגית, חשוב לפעול לפי מספר עקרונות:
הבנת המניע: חשוב להבין מה הוביל את בן הזוג למערכת יחסים פתוחה בעבר – האם זה היה צורך בחופש, בחקירה, או אולי תגובה לקשיים במערכות יחסים קודמות? הבנת המקור מסייעת לעבור מאשמה לחמלה.
ניהול חרדות: עבור בן הזוג המונוגמי, העבר של הצד השני עלול לעורר חרדה או תחושת חוסר ביטחון. במקרים כאלו, חשוב להשתמש בטכניקות של ויסות רגשי, כמו נשימות מוארכות, כדי להחזיר את ה"קברניט" (החלק החושב במוח) לתפקוד ולמנוע הצפה.
הסכמות ברורות: בדיוק כפי שבהסכמי ממון קובעים גבולות ברורים כדי למנוע "תוהו" עתידי, כך גם בזוגיות כזו יש להגדיר מה נחשב לבגידה ומהם הקווים האדומים של כל צד.
חמלה עצמית וזוגית: פערים אישיים וחברתיים דורשים קבלה של השוני מבלי לנסות "לתקן" את בן הזוג. במקום להילחם בשוני, כדאי להזין את הקשר באנרגיה של הקשבה.
זה עובד כאשר שני בני הזוג הופכים לשותפים אסטרטגיים של הקשר שלהם. אם בן הזוג שעבר מהעולם הפתוח מרגיש שהמונוגמיה היא בחירה מודעת שמשרתת את צרכיו הנוכחיים (כמו עומק, יציבות או בניית משפחה), יש סיכוי גבוה שהקשר יצליח.
בברכה,
ישראל עובדיה.
0522388423